כשהתחלתי כילד להאזין לחדשות אחד הדברים שהיה מדובר עליהם בכל חורף וקיץ מידי יום היה גובה המים בכנרת, מפלס הכנרת עלה או מפלס הכנרת ירד,וככה מצב הרוח הלאומי היה עולה עם מפלס הכנרת או יורד.
ישראל של שנות השישים והשבעים הייתה מאד שונה ביחס התמים שלנו למדינה, יחס של אהבה של אכפתיות, זו הייתה תקופה שבה האמינו למנהיגי העם האמינו לתקשורת . מפלס הכנרת היה כמו הפרנסה שהבאת הביתה, אני זוכר את השיחות של המבוגרים.
והאמת מפלס המים בכינרת היה מאד חשוב לחקלאות לחיים בארץ, שכן זה היה מקור המים העיקרי והרציני ביותר שאפשר לעבור את ימי הקיץ החמים.
בכל שנה היינו דרוכים לקראת החורף המגיע וכמויות הגשמים שירדו במיוחד בצפון הארץ, זכור לי תקופות גשומות יותר וגשומות פחות,אם אינני טועה בשנת 1969 ירדו כמויות אדירות של משקעים שגרמו להצפות בטבריה ובכל קיבוצי הסביבה, דבר שהביא לבניית סכר דגניה שתפקידו היה לווסת את כמויות המים באגם. הסכר נבנה בחיבור של האגם עם נהר הירדן לכיוון ים המלח.
באותה שנה נקבע המדד העליון שלפיו בודקים עד היום את כמות המים בכנרת. ברגע שהמים עוברים את סף המדידה העליון. פותחים את הסכר לשחרור חלק מהמים שהצטברו בכנרת, בכדי למנוע הצפות ונזקים. כמו כן נקבע מדד למינימום המפלס שמימנו אסור יותר לשאוב מים מהכנרת. מצב שאך ורק לפני כשנתיים היינו מאד קרובים אליו. מדד זה ניקרא הקו השחור.
זכורות לי היטב השנים השחונות שבהם לא ירדו מספיק גשמים, שנים שבהם השתרשה האמרה "חבל על כל טיפה". כל המדינה הייתה נכנסת למשמעת מים,אנשים ממש שמרו בהשקיה במקלחת בשטיפת הבית, היה אכפת לכולם, עדיין מהדהדות לי הצעקות של אבא "תסגור את הברז חבל על כל טיפה" דבר שמשפיעה עלי עד היום.
היום עם התפתחות הטכנולוגיות של התפלת מים שישראל היא החלוצה בזה, חשיבות ירידת הגשמים וגובה פני המים בכנרת פחות מעסיקים אותנו. מה שכן ירידת הגשמים קריטית לטבע לחי לצומח לדגה לניראות של אגם הכנרת.
כמה זה עושה טוב בלב כשאנו מגיעים בימים אלה לכנרת שהתמלאה במים, כל אחד מאתנו קשור למפלס זה חלק מאיתנו, אז נגמור בתפילה לגשמי ברכה שימלאו את הכנרת וימלאו את הלב.
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.