… כשבגרה הנסיכה קראה רק ספרים על נסיכים ומלכים וכמתנת יום הולדת היא קיבלה את הספר "הנסיך המאושר". אולם, הוריה, אשר נפלו שבי אחרי הספר, לא ידעו שהנסיך המאושר לא היה מאושר כלל, והספור, שנלקח מתוך ספר המעשיות לילדים שנכתב על ידי אוסקר וילד, לא מסתיים ב "ומאז הם חיו באושר עד היום הזה".
הנסיך שלנו חי בארמון מפואר שהיה מוקף חומה גבוהה שאותה לא הורשה לעבור מעולם, אולם רק לאחר מותו הונצח, אחר כבוד, במרכזה של העיר, על אנדרטה גבוהה, ממנה יכול היה לראות במותו כל מה שלא הורשה לדעת בחייו, סבלו של הזולת: הוא רואה מתוך חלון, ילד חולה, קודח מחום, ואמו יושבת, תופרת ימים כלילות, על מנת שתוכל לקנות לו תרופות שאין ידה משגת, והיא נואשת ואינה יודעת מאין יבוא עזרה.
גם הנסיך שלנו נואש ואומלל, תקוע למעלה, רואה הכל ולא יכול לעשות דבר על מנת לעזור. כולו לבוש מחלצות, אבנים יקרות, כתר זהב, משי וארגמן. אין קץ לסבלו ואין הוא יודע מאין יבוא עזרו.
ממקום בלתי צפוי באה עזרה בהתגלמותה של סנונית קטנה שהיתה בדרכה לנדוד מהארץ הקרה למצרים החמה. חברותיה כבר יצאו למסע והיא התעכבה מעט ולא שמה לב שירד הערב, ואז חיפשה מקום ללון ומצאה מקום לישון לרגליו של הנסיך המאושר.
כשלפתע נפלה עליה טיפת מים גדולה והיא אמרה לעצמה "כמה מוזר, כבר גשם"??? לא היה זה גשם, זאת הייתה דמעתו של הנסיך. היא התרוממה וראתה את הפסל המרהיב ושאלה את הנסיך מדוע הוא בוכה, והרי הוא כל כך מפואר וגם כל כל יפה.
אז סיפר לה הנסיך את סיפורו בקול נוגה, איך רק עכשיו (לאחר מותו) הוא רואה את סבלו של הזולת. הנסיך מבקש את עזרתה והיא מתחילה לפשוט אותו מכל מחלצותיו ולהביא את האבנים היקרות והזהב לכל הסובלים, נכנסת דרך החלונות וממלאה את כל צורכיהם ומאוויהם של אנשיי ממלכתו של הנסיך המאושר.
הסיפור מסתיים כשהסנונית מנקרת את עינו השנייה של הנסיך ואז מחליטה שלא תרד מצרימה כי אינה יכולה להשאיר את הנסיך כשהוא עירום ועריה ועיור. היא צונחת כל כתפו של הנסיך.
למחרת, ראש העיר ופלמיתו באים ומסתכלים על הפסל, אומרים "כמה עלוב ומכוער הוא הנסיך המאושר". באותו רגע מתנפץ הפסל וכל מה שנותר הוא שני לבבות מחוברים אשר לא יסולאו בפז.